סיור בגטו לודז’

רבים מכם שמעו על העיר לודז’ בזכות עברה כמרכז יהודי גדול. סיור באתרים שהיו גטו בעבר הינו חשוב ומעניין, אך לצערנו בערים רבות שבהן היה גטו, לא נשארו ממנו כמעט שרידים ולעיתים ההרס היה כל כך עמוק (בין אם זה עקב הלחימה ובין אם זה בהרס יזום על ידי הממשלה הקומוניסטית לאחר המלחמה), שאפילו חלק מהתוואי של הרחובות לא קיים היום.

לעומת זאת, בחלק מהערים, האזורים בהם היה הגטו נשמר בחלקו עד היום הזה, וקל יותר להבין איך המקום היה נראה בזמן השואה, ובמילים אחרות, קל יותר להרגיש את ההיסטוריה של המקום.

גטו לודז’, או בשמו הרשמי “גטו ליצמנשטט” הוא דוגמא טובה לסוג השני- התוואי של רוב הרחובות קיים עד היום כמו גם חלק ניכר מהבניינים המקוריים של הגטו. כיוון שרבים ממבנים ומרחובות הגטו קיימים עד היום הזה אני ממליץ לכם להקדיש לפחות 3-4 שעות לסיור בגטו כיוון על מנת לנסות ולחוש ולו במעט את האווירה והאירועים האיומים שקרו בו ועל מנת להבין איך התנהלו החיים בו.

לודז’ מקושרת בצורה טובה מבחינה תחבורתית, וממוקמת ממש במרכז פולין. היא שוכנת כ-130 ק”מ מערבית לוורשה ומשך זמן ההגעה אליה מורשה ברכבת הוא כשעה וחצי. במידה ואתם מגיעים עם רכב, הנסיעה היא על הכביש המהיר A2 שחוצה את פולין ממזרח למערב.

גרמניה הנאצית כבשה את פולין בספטמבר 1939 ובאותה עת שכנו בעיר 672,000 תושבים, כשיותר משליש מתוכם היו יהודים. שם העיר שונה לליצמנשטאט, על שם קצין גרמני ממלחמת העולם הראשונה.

שכונת “באוטי” בצפונה של העיר הייתה השכונה היהודית וגם אחד האזורים העניים בעיר. אף על פי כן, יהודים גרים התגוררו עד אותה עת במקומות שונים ברחבי העיר כולל ברחוב הראשי של העיר, רחוב פיוטרקובסקה.

ב-8 בפברואר 1940 הוקם הגטו באופן רשמי, הגרמנים הגבילו את ישיבת היהודים לרחובות מסוימים באזור “העיר העתיקה” (Stare miasto) ובאוטי, ואף על פי כן הדבר לא נאכף במאת האחוזים שכן יהודים המשיכו להתגורר גם בחלקים אחרים של העיר.

השכונה, באוטי, שעל בסיסה הוקם הגטו, הייתה האזור העני בלודז’ עוד טרם הקמת הגטו. במרץ של אותה שנה קיימו הגרמנים מבצע ומאותו רגע ואילך נאסר על יהודים להתגורר ואף להימצא באזורים שהם מחוץ לגטו. בסוף אפריל 1940 נסגר הגטו באמצעות גדר תיל שהקיפה אותו. נדחסו בו למעלה מ-200,000 אנשים. הונהג משטר ברזל על ידי הגרמנים וכל מי שניסה להימלט או אף להתקרב לגדר הגטו נורה למוות.

לאורך השנים התקיימו בגטו אקציות, כלומר מבצעים בהם דולדלה אוכלסיית הגטו על ידי שליחת יושביו להשמדה במחנות חלמנו ואושוויץ.

בספטמבר 1942 בוצעה האקציה הגדולה “ווילקה שפרה” (בפולנית Wielka Szpera) במסגרתה נשלחו להשמדה הזקנים והילדים מתחת לגיל 10. מאותו רגע ואילך הפך הגטו למחנה עבודה ענק עם סגירתם של מוסדות החינוך ובתי החולים.

בסוף אוגוסט גורשו אחרוני תושבי הגטו, יחד עם ראש היודנראט חיים רומקובסקי, פרט ל-800 אנשים שהושארו על מנת לנקות את הגטו מהוכחות לפשעים שבוצעו בו. הללו אף חפרו את הקברים שלהם עצמם בבית הקברות היהודי בעיר אך בבוקר בו היו אמורים להתייצב למסדר שלאחריו היו אמורים להילקח ולהירצח שם הם לא התייצבו למסדר ונשארו במקום מחבואם. הצבא הסובייטי כבר התקרב מאוד ללודז’, והגרמנים נסו על נפשם, וכך ניצלו חייהם של 800 האנשים האחרונים שנשארו בגטו.

אני ממליץ להתחיל את הסיור מהגבול הדרומי של הגטו, באזור פארק סטארומייסקי (פולנית: Park Staromiejski) ולהתקדם צפונה, אל עבר ליבו של הגטו. הגבול הדרומי של הגטו עבר כאמור באזור הפארק, שטח שלמעשה היה בנוי ונהרס בפקודת הנאצים עם סגירתו של הגטו. שם שכן גם בית הכנסת הישן של לודז’ ואף רחוב בשם “רחוב ירושלים” עבר שם ובמקום היה גם שוק דגים תוסס. כאמור, תוואי הרחובות שהיה קיים שם לא קיים יותר ולאחר המלחמה נבנה הפארק בשטח הזה.

בצד ימין של הפארק נמצא רחוב פרנצ’יסקנסקה, שהיווה את אחת מנקודות הכניסה אל הגטו. מיקום הכניסה היה ליד ארמון בידרמן, ששייכת היום לאוניברסיטת לודז’. ברגע שתלכו ברחוב זה ותביטו על הבניינים משני הצדדים תוכלו להרגיש את התחושה הכבדה ואת העבר האיום של המקום.

בבניין מספר 13/15 ברחוב זה שכן בית ספר עד אוקטובר 1941. לאחר מכן הועברו למקום יהודים מפראג. לאחר שנשלחו להשמדה במחנה חלמנו, שכנה כאן מחלקת הביגוד של הגטו.

במפגש עם רחוב לימנובסקייגו (Limanowskiego) אני ממליץ לכם ללכת לאורך הרחוב הזה שכן הוא היה רחוב מרכזי בגטו. משם המשיכו לכיכר שוק בלוטי (Balucki Rynek) שהיה למעשה לב ליבו של הגטו, “מרכז העצבים” ממנו ניהל חיים רומקובסקי את הגטו.

במרכז הכיכר כיום בנוי שוק מקורה. בזמן קיומו של הגטו שטח זה היה פתוח ושכנו בו צריפים של השלטונות הנאצים ומשרדו של רומקובסקי והנהלת הגטו. בצד מערב של הכיכר, ברחוב לימנובסקייגו 1, בבניין בו שוכן בית מרקחת כיום, התמקם הגסטפו והשופו, אחד מגופי הביטחון בגרמניה הנאצית. השופו דאג להחרים את הרכוש איתו הגיעו האנשים לגטו.

אתר חשוב הנמצא בקרבה הינה כיכר הכנסייה שם שכנו גם משרדי שלטון של הגטו ושם גם נכתבה הכרוניקה של גטו לודז’. הכנסייה עצמה הוחרמה על ידי הנאצים והפכה למחסן בו אוחסנו בגדיהם של תושבי הגטו שנרצחו במחנות ההשמדה.

ברחוב לגבנייצקה (Lagiewnicka) 36 שכן בית החולים מספר 1 (אחד מתוך  חמישה בתי חולים שפעלו בשטח הגטו עד לאקציה הגדולה של ספטמבר 1942 בה הורו הנאצים על סגירת כל בתי החולים) שם גם שכנה דירתו הפרטית של חיים רומקובסקי במהלך שהותו בגטו.

ברחוב לוטומיירסקה 13, במקום שנקרא כיכר מכבי האש נהג למסור רומקובסקי את נאומיו ובהם את נאומו המפורסם וקורע הלב בו ביקש מההורים למסור את ילדיהם שמתחת לגיל 10 בהתאם להוראות הנאצים ( Plac Strażacki).

נאומו של רומקובסקי מ 4.9.1942

..על הגיטו ירדה מכה קשה. דורשים ממנו את היקר לו ביותר – ילדים ואנשים זקנים. אני לא זכיתי לילד משלי ולכן את שנותיי הטובות ביותר הקדשתי לילד. אני חייתי ונשמתי יחד עם הילד. לא שיערתי מעולם, שידי שלי, ייאלצו להגיש את הקרבן למזבח. בימי זקנתי אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: “אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות , תנו לי את ילדיכם…” (בכי תמרורים מזעזע בקרב הציבור הנאסף)… אתמול במשך היום נתנו לי פקודה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו, ואם לא – “נעשה זאת אנחנו”. הועמדה השאלה: “האם היה עלינו לקבל את הדבר ולעשות זאת בעצמנו, או להשאיר זאת לאחרים?” אך כיוון שלא היינו מודרכים על—ידי מחשבה “כמה יאבדו” אלא “כמה ניתן להציל?” הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים…
(יללות איומות)
לא איש נחמות אני היום. גם לא באתי להרגיע אתכם היום, אלא לחשוף את כל כאבכם וצערכם. באתי כמו גזלן, לקחת מכם את היקר ביותר ללבכם. ניסיתי בכל כוחותיי לבטל את רוע הגזירה. לאחר שלא ניתן לבטלה, ניסיתי למתן את הגזירה. רק אתמול ציוויתי על רישום של ילדים בני תשע, רציתי לפחות להציל את השנתון האחד – בגיל מ-9 עד 10. אבל לא רצו לוותר לי. דבר אחד עלה בידי – להציל את הילדים שמעל גיל 10. תהיה זאת נחמתנו בצערנו הגדול. יש לנו בגטו רבים חולי שחפת, שימיהם או אולי השבועות שלהם ספורים. איני יודע, אפשר שזוהי תכנית שטנית, ואולי לא, אך איני יכול להתאפק מלהביע אותה: “תנו לי את החולים הללו, ובמקומם אפשר יהיה להציל בריאים”. אני יודע כמה יקר לכל אחד החולה שבביתו, כל שכן אצל היהודים. אולם בשעת גזירה מוכרחים לשקול ולמדוד את מי יש להציל, מי יכול להינצל ואת מי מותר להציל.השכל הישר מחייב, שמוכרח להינצל זה שניתן להציל והוא בעל סיכויים להינצל, ולא זה שאין אפשרות בלאו-הכי להצילו…

לאחר הסיור בגטו אני ממליץ לכם לבקר בבית הקברות היהודי. הוא שוכן בקצה הצפון מזרחי של מה שהיה שטח הגטו, הוא אחד מבתי הקברות הגדולים ביותר באירופה. הוא כולל אחוזות קבר של נכבדי העיר ובראשם ישראל פוזננסקי התעשיין שבבעלותו הייתה “המנופקטורה”, אחד מהקומפלקסים הגדולים באירופה לייצור טקסטיל וכיום קניון ומרכז מסחרי גדול.

בחלקו המערבי של בית הקברות כולל שטח הנקרא “שדה הגטו” בו נקברו רבים מנספי הגטו שמתו ממחלות ורעב. לבסוף, בקצה הצפון מזרחי של העיר שוכנת תחנת הרכבת רדגסט שבזמן קיומו של הגטו שימשה לשילוחם של יהודי העיר למחנות ההשמדה, ולקבלת טרנספורטים חדשים של יהודים אל הגטו. התחנה עצמה שימשה את חברת הרכבות הפולנית עד 1970. בשנת 2004 היא שופצה ושומרה ומהווה מוזיאון ועדות חשובה לתהליך ההשמדה של היהודים.

חשוב לציין שבשטח של גטו לודז’ שכנו שני מחנות נוספים שהיו אמנם בתוכו אבל מופרדים ממנו והם מחנה הצוענים ברחוב וויסקה פולסקייגו (Wojska Polsdkiego) והמחנה לילדים פולנים. גם שם, חלק מהמבנים שהיוו את המחנות שרדו וקיימים עד היום, כמו גם לוחיות זיכרון עם הסברים.

כמה טיפים חשובים: כדאי להצטייד במפה של העיר בה ניתן לראות את פריסת הרחובות בשכונה. אמנם השכונה לא ענקית אך בכל זאת מפה יכולה לעזור כאן כיוון שמבנה הרחובות לא שתי וערב, כולל הרבה סמטאות.

בנוסף, כפי שאמרתי, כדאי להתחיל מהגבול הדרומי של הגטו, להתקדם לכיוון צפון לעבר מרכז הגטו כלומר השוק של באוטי (Balucki Rynek) ואז לכיוון מזרח לעבר המחנה של הצוענים ומחנה הילדים הפולנים, ומשם עוד מזרחה לכיוון בית הקברות היהודי. ממליץ לכם ללכת כמה שיותר ברגל בכדי שתוכלו להרגיש את האווירה במקום בייחוד החלק ההתחלתי של הסיור. ככל שהולכים צפונה ומזרחה, לעבר תחנת הרכבת ראדוגושץ’ בלודז’ כך המבנים הופכים ליותר ויותר מודרניים, מבנים שנבנו לאחר המלחמה ושם אפשר גם להתנייע בתחבורה ציבורית או רכב.